אילן שפירא

השנה העברית הסתיימה לה והפעם פוסט סיכום חגיגי שמסכם את השבועיים האחרונים של השנה וסוף סוף גם גיחה לנגב למקום חשוך לטובת תצפית וצילום.

גלקסיית אנדרומדה היא האובייקט הרחוק ביותר שניתן לראות בעין בלתי מזויינת ממקום חשוך מספיק. המרחק – 2.5 מיליון שנות אור. אובייקט שגם בצילום וגם בצפייה מספק מראות נהדרים של הגלקסיה הגדולה והקרובה ביותר לשביל החלב. אנדרומדה ושביל החלב הן שתי הגלקסיות הגדולות ביותר בקבוצה המקומית. הן עצומות ומתמחות בקניבליזציה של גלקסיות קטנות שנמצאות בסביבה. מעבר לכך, אנדרומדה שועטת לכיוון שביל החלב במהירות של 300 קילומטרים בשניה עד למיזוג שצפוי בעוד כ 4 מיליארד שנים.

קרבתה של אנדרומדה אלינו מאפשרת צפייה וצילום לפרטי פרטים ומטיבי הלכת אף מצליחים לזהות צבירים כדוריים באנדרומדה.

אבל צילום של גלקסיות מחייב מיקום חשוך. בניגוד לערפיליות הפולטות אור באורכי גל מסויימים שניתן לצלם דרך פילטרים מאוד צרים, גלקסיות פולטות בעיקר אור נראה ועל כן שימוש בפילטרים כאלה לא ממש מספק תוצאה טובה.

לפני הירידה לנגב, השתעשעתי בצילום של אנדרומדה באור נראה דרך פילטרים RGB (Red, Green & Blue).

התמונה רועשת, חיוורת וטובעת בבהירות השמיים שנגרמים מזיהום האור אבל הגלקסיה שם ולא רק היא.

השיטה לצילום גלקסיה בצבע גם דרך מצלמה מונוכרומטית היא פשוטה – לצלם דרך פילטרים שמעבירים את צבעי הבסיס RGB ולחבר אותם בעריכה לתמונה צבעונית. כמו שרואים יש צבע בתמונה, קצת חיוור אבל קיים. על מנת להבליט את הפרטים אף יותר, מצלמים דרך פילטר שנקרא Luminance שמעביר את כל ספקטרום האור הנראה. כך מקבלים תמונה שמכילה את המידע מכל הערוצים ואותה משלבים בתמונת הצבע כדי להוסיף את האור והמידע של כל הספקטרום.

כאן ניתן לראות זמן חשיפה מצטבר של חצי שעה מהמדבר. סה”כ 30 פריימים של דקה דרך פילטר luminance שלקחתי בזמן שהמתנתי שהגלקסיה תעלה לגובה שבו כבר יהיה ניתן לצלם כראוי.

ניתן מייד לראות את ההבדלים – השמיים חשוכים יותר, הכוכבים רבים יותר והגלקסיה מפורטת הרבה יותר. התמונה אמנם מעט מסובבת לעומת הקודמת אבל את זה כבר סידרתי לפני שהתחלתי לצלם כמו שצריך.

רק כדי להבין את תרומת פריים הלומיננס, שילבתי אותו עם תמונת “הצבע” שצילמתי מהבית וזו התוצאה:

השינוי בהחלט משמעותי ביותר. זו לא התמונה הסופית, בשום צורה לא. רועשת וחסרת צבע בדיוק בגלל תנאי הצילום של הפריימים מהבית. לשמחתי במדבר צילמתי גם את הערוצים האחרים חוץ מאשר הערוץ הכחול שיחכה לפעם הבאה במדבר. כאשר אסיים נקבל תמונה מאוד מפורטת ונקיה של האובייקט הנהדר הזה. הפרוייקט לא נגמר כאן. אנדרומדה מלאה בערפיליות – כיסי מימן שבהם נוצרים כוכבים חדשים. על מנת לצלם אותם אשתמש בפילטר צר שמעביר רק את אורך הגל שנפלט מאטומי מימן. זה צילום שניתן לבצע גם מהבית ויהיה מוכן לקראת הירידה הבאה לדרום.

מעבר לצילומים, המדבר סיפק לנו שמיים צלולים בצורה לא אופיינית לתקופת סוף הקיץ וצריך להגיד תודה לסופה שעברה בארץ יום לפני ושטפה את רוב האובך מהשמיים. זו הייתה תצפית מאוד מצומצמת והיינו חמישה אנשים סה”כ.

חודש ספטמבר הוא חודש שאני מאוד אוהב. בתחילת הלילה ניתן לראות את שביל החלב מפאר את השמיים מדרום לצפון ובו ניתן לצפות במגוון עצום של ערפיליות וצבירים. החל מהלגונה, הנשר, M4 ואזור הברבור העשיר שכולל את ערפילית צפון אמריקה, השקנאי והצעיף.

בתחילת הערב עוד הספקתי לגנוב שתי תמונות של אזורים שאני מאוד אוהב בשמיים – אחד זה ענן הכוכבים בקבוצת קשת, אזור שכבר פרסמתי אבל הפעם, ממקום חשוך ניתן היה לראות ולצלם הרבה יותר בזמן קצר יותר.

כמות הכוכבים, הצבירים והערפיליות פשוט משאירה אותי פעור פה בכל פעם מחדש.

התמונה האחרונה שגנבתי היא של אזור מאוד עשיר של גלקסיות בקבוצת הכוכבים פגסוס שבמרכזו הגלקסיה NGC7331. גלקסיה זו נחשבת לתאומה של שביל החלב מבחינת המבנה, הגודל וההרכב. מסביב לגלקסיה ניתן לזהות לא מעט גלקסיות קטנות (חיוורות ורחוקות) יותר שאת רובן ניתן לראות דרך טלסקופ. בנוסף, שימו לב שמצד ימין למעלה, חצי דרך לכיוון הפינה ישנו צביר גלקסיות חמוד. זהו צביר מאוד מפורסם שנקרא Stephan’s Quintet. חמש גלקסיות שארבע מתוכן מקיימות אינטראקציה כבידתית והגדולה מהחמש רק נמצאת באותו כיוון אך קרובה הרבה יותר ולא חלק מהצביר עצמו. מעבר לצביר זה אתם מוזמנים לספור כמה גלקסיות אתם מזהים בתמונה.

קצת תמונות מהתצפית עצמה

כאשר הלילה התקדם, אנדרומדה עלתה גבוה בשמיים ובה צפינו בגרעין הבוהק, בשבילי אבק ובשתי גלקסיות הלוויין – M32 הקטנה יותר ו M110 הגדולה מעט יותר.

בשעות הקטנות של הלילה שמי החורף החלו להחליף את שמי הקיץ והסנונית הראשונה הוא צביר הפליאדות – צביר המכיל כ 4000 כוכבים כאשר בעלי ראייה טובה יכולים לראות שישה או אפילו שבעה מהם בעין בלתי מזויינת.

בסוף עלתה ובאה הערפילית המרהיבה M42, הערפילית הגדולה באוריון. זו ערפילית שמשמשת כבית יולדות לכוכבים חדשים והיא הבהירה והמרשימה ביותר בחצי הכדור הדרומי. על מנת לאמוד את איכות השמיים אני תמיד מביט למרכז הערפילית שם נמצא צביר הטרפזיום, ארבעה כוכבים המסודרים בצורת טרפז. אם ניתן לראות את כוכבי הטרפזיום בצורה טובה זה סימן לשמיים נהדרים לצפייה. לא רק שהטרפזיום נראה נהדר, היה ניתן לראות בו מעבר לארבעת הכוכבים הבהירים והידועים כוכבים נוספים.

הטבע שלנו מלא בפלאים ומעבר לגלקסיות ערפיליות וכוכבים חיכתה לי הפתעה קטנה בדרך דרומה. עצרתי על שפת מכתש רמון כהרגלי ושם, ממש על הקצה טיילה לה משפחת יעלים. התיישבתי על קצה המצוק וחיכיתי בסבלנות. תוגמלתי ביעל סקרן שהתקרב כמעט למרחק נגיעה ואפילו חייך למצלמה

מאת אילן שפירא

כמעט ואין שבוע שבו אני מפספס תצפית או צילום של השמש.

השבוע, ביום שני צילמתי דרך שני טלסקופים –

• לונט 40ממ לשדה רחב
• שובר אור גדול בקוטר של 125ממ שעליו מותקנים שני פילטרים של h-alpha ובנוסף פילטר דוחה אנרגיה קדמי.

לפני שנתקדם לתמונות ולסרטון הפעילות של השמש, מה זה בכלל h-alpha?

רבים מהטלסקופים ההתחלתיים מגיעים עם פילטר שמש. זהו פילטר שנקרא פילטר אור לבן והוא משמש לצפייה בשכבת הפוטוספירה של השמש – פני השטח שלה. שכבה זו נקראית פוטוספירה מכיוון שהיא זו שמספקת את האור שמגיע אלינו. ניתן לרכוש פילטר כזה בנפרד אפילו בגליל של מטר רבוע וניתן להשתמש בו בכל טלסקופ. עם פילטר זה ניתן לראות כתמי שמש ומאפיינים נוספים על הפוטוספירה כגון גרנולציה (מעין בועות “קטנות”) של פלזמה.

פילטרים של h-alpha מעבירים את אורה של שכבת הכרומוספירה (כרומו – צבע). זו שכבת האטמוספירה התחתונה של השמש ובה ניתן לראות התפרצויות, כתמי שמש ועוד מאפיינים שלהם אקדיש פוסט נפרד. שכבה זו של השמש חיוורת משמעותית. כמה חיוורת? רק בזמן ליקוי חמה מלא גילו אותה בזמן שהירח הסתיר את כל האור המגיע מהפוטוספירה. פילטרים אלה מתוכמים יותר ומאפשרים מעבר של אורך גל מאוד מסויים – h-alpha 656.3 ננומטר. אור זה נפלט מאטומים של מימן מיונן בכרומוספירה.

נתחיל עם תמונה של דיסקת השמש המלאה:

ניתן לראות שהשמש פעילה אבל ללא יותר מדי כתמי שמש גדולים. ניתן כן לראות שכמעט בכל הכיוונים ישנן התפרצויות. התמונות נערכו בצורות שונות – אפשר להגיד שהשמאלית היא המקורית, או יותר נכון ללא צבע מלאכותי (המצלמה היא מונוכרומטית). האמצעית היא תמונת נגטיב ונועדה להבליט יותר פרטים על פני השטח. הימנית היא החביבה עלי – תמונה לא בנגטיב אבל בתוספת צבע מלאכותי.

אחרי כל הפעילות שראיתי שם, במיוחד בקצה השמאלי התחתון (האוריינטציה לא נכונה – המצלמה היתה מסובבת) עברתי למכשיר הגדול יותר ושם חיכו לי כמה הפתעות.

נתחיל בהתפרצות שנראית בצד ימין בתמונה המלאה. כאן התמונה מאוד מאוד רועשת אבל מראה את ההתפרצות בצורה לא רעה בכלל. התמונה סובבה כדי שההתפרצות תפנה כלפי מעלה. אין ספק שטלסקופ גדול יותר מספק כושר הפרדה רב יותר

והמנה העיקרית. בסוף, עברתי לאחד מהאזורים הפעילים שעל הקצה המערבי והתחלתי לצלם 180 סרטונים על מנת להפיק אנימציה של פעילות. אחרי שראיתי כמה פעילה השמש באזור הזה, הארכתי את הצילום ל 266 תמונות. סה”כ שעה וחצי של פעילות מתועדת.

עכשיו חשוב להבין, תמונה של השמש לא מופקת מצילום סטילס אחד. מדובר בסרטונים של מאות ולרוב אלפים של פריימים שמתוכם בוחרים את הטובים ביותר ומערימים אחד על השני – תהליך לא קצר. והתוצאה? כזו פעילות עוד לא יצא לי לצלם.

בסרטון התפרצות גבוהה וסופר מהירה. כמה גבוהה? בהערכה ראשונית שיערתי שהגובה הוא 150,000 קילומטרים. במדידה קצת מדוייקת יותר הגעתי ל 177,000 קילומטרים ואני בטוח שלא הצלחתי לצלם את כולה. אז הגובה הוא משוגע. כמה מהר קרה כל האירוע? התחיל בשעה 10:55:12 והגיע לשיא הגובה בשעה 11:00:52. מהירות של 553 קילומטרים בשניה!

ואי אפשר בלי השוואה לכדור הארץ:

אילן שפירא

השבוע התבשרנו על ידי כל רשתות התקשורת על תופעה נדירה של סופרמון כחול.

אז קודם כל אציין כי זריחת הירח המלא היא אחד הדברים היפים שניתן לראות. הירח, בזריחתו נותן אשליה של גודל קיצוני, בעיקר בגלל קרבתו לקרקע והיחס לעצמים קרקעיים כגון הרים ועצים. כאשר הוא מטפס לגובה של מעל 30-40 מעלות הוא כביכול חוזר למימדיו האמיתיים.

מרחקו של הירח מכדור הארץ הוא לא קבוע ונע בין מעל 400,000 קילומטרים לכ 360,000 קילומטרים וזאת מכיוון שמסלולו אליפטי. הפעם, המסלול הביא את הירח לנקודה קרובה יחסית בזמן שהוא מלא, מה שתרם להייפ ולכותרות. מי שיעקוב אחר זריחת הירח יתקשה להבדיל בין “הסופרמון” לזריחת ירח מלא “רגילה” – שתי הזריחות מרהיבות ביופיין. מה גם שצבעו של הירח בזמן זה נוטה לאדום, לא כחול.

סופרמון או לא, הירח בזריחתו או בכל זמן אחר מהווה אובייקט אסטרונומי נהדר לתצפיות ומעקב אחריו יכול לשפוך אור על תנועתו ביחס לכדור הארץ והשמש.

כאשר צופים בירח, האזורים המעניינים ביותר לצפייה הם דווקא החלקים הקרובים לקו שמפריד בין האזור המואר לאזור המוצל וזאת מכיוון שחלק זה מואר בזווית שמאפשרת הבנה של עומק וגובה בזכות הצללים. כאשר הירח מלא, או כאשר צופים במרכז האזור המואר שלו הוא נראה שטוח בגלל שהאור מאיר איזור זה ממש מלמעלה וכך לא מטיל צללים לשום כיוון. מצד שני, כאשר הירח מואר ניתן לראות סביב מכתשים רבים מעין קרניים שיוצאות מהם. קרניים אלה נקראות קרני פגיעה והן נוצרות בזמן יצירת המכתש כאשר חומר רב נזרק הרחק מאזור הפגיעה ולפי אורכן ופיזורן ניתן להסיק הרבה על עוצמת הפגיעה וכיוונה.

התמונה הבאה צולמה באמצעות טלסקופ שובר אור בקוטר של 125ממ כאשר הירח היה עדיין נמוך מאוד בשמיים. כאשר הוא נמוך, אורו עובר דרך הרבה יותר אטמוספירה ועל כן מושפע מאוד מתנודותיה

בניגוד, תמונה שצולמה מספר חודשים קודם דרך אותו הציוד בדיוק רק שהפעם הירח היה גבוה מספיק בשמיים כך שהוא היה יציב הרבה יותר והתמונה חדה מעט יותר.

נחתום בנסיון די כושל לצלם את הירח ברזולוציה מעט גבוהה יותר דרך טלסקופ בקוטר של 200ממ. אז כן, יש מעט יותר פרטים אבל בסופו של דבר תנאי האטמוספירה הם שקובעים כמה מפורט ניתן לצלם. אחרי התמונה השלישית נטשתי את הרעיון לפנורמה מלאה וחיברתי אותן לפנורמה שמראה כמעט את כל החלק המערבי של הירח.

אז זה “רק הירח” אבל הוא מסקרן ונהדר לצפייה

בשבוע הבא – פוסט שיתעמק באזורים מסויימים בירח.